כיף לראות את דגל הגאווה בחוצות תל אביב, חשוב ומרגש היה לראות אותו שלשום בירושלים. נדמה כאילו הוא אייקון שהיה כאן תמיד, אך מעניין לגלות שהוא רק בן 30. עיצב אותו Gilbert Baker, אמן מסן פרנסיסקו, ב-1978. אבסולוט, מותג שתומך שנים בקהילה ההומו-לסבית, בחר לציין את המאורע עם מהדורה מיוחדת של המשקה, ספר מתכונים לקוקטיילים צבעוניים ואתר - absolut colors. באתר, מדגם קוקטיילים בצבעי הדגל, הסבר על פשר הצבעים, ואפילו טפטים להורדה, אחד לכל צבע (ניחוש אחד, איך הם נראים?). גולת הכותרת היא סיפור יציאתו מהארון של בייקר, הקורא לגולשים לשתף בסיפור היציאה מהארון שלהם (נכון להיום, עדיין לא הועלו סיפורים).  כמו כל עבודה דיגיטלית של אבסולוט, גם האתר הזה הוא לא פחות ממושלם, עם עיצוב מדוייק ונקי. שימו לב איך הצבעים מתחלפים כשנכנסים שוב ושוב לאותו עמוד. את האתר יצרו graet work שאף זכו בקאן האחרון באריה מוזהב בזכות absolut machines. עוד על המהלך אפשר לקרוא ב-absolut press.

פרוייקט ה-cause marketing הזה לכשעצמו, חשוב ונאה, מה גם שחלק מההכנסות ייתרמו ל-InterPride (ויש לקוות שבכסף שיקבלו, ישפצו את אתרם המביש). נעים במיוחד לראות מהלך כזה, על רקע הייצוג ההומו-לסבי בעולם הפרסום הישראלי הכולל בעיקר הומור דלוח וסטריאוטיפים מאוסים, ראו אלעל (פרלין) ומחסני תאורה (בוגנים).

אחת שלא תעלה את סיפורה האישי ל-absolut colors היא יהודית רביץ. אמש, אצל דרוקר ושלח, קידמו יחצ"ניה את הופעתה הצפויה בקיסריה, לרגל 20 שנות באה מאהבה. בכתבה נסקרה הקריירה שלה, כולל המראות הקשים בחליפת העור. בין לבין ראיינו אותה, וכהרגלה ענתה תשובות קלישאתיות וריקות מתוכן. לקראת סיום, אזר הכתב, ישראל רוזנר, אומץ ושאל אותה, כיצד היא חיה לאורך שנים עם רכילויות ושמועות שונות לגבי חייה האישיים. רביץ הורידה כאחת את מסך הערפל: "אני מגרשת אותך כשאתה עובר את הגבול… אני כמו לביאה בפתח הבית…".

תמיד אהבתי אותה והתרגשתי מהמוסיקה שלה, אבל בשנים האחרונות קסמה פג, מבחינתי. אני פשוט לא מאמינה לה ולמוסיקה שלה יותר, ולקיסריה לא אלך. הדיון בעניינה אמנם לא חדש (ע"ע מאמרו המושחז של אוחובסקי לפני כשנה בטיים אאוט - עמוד 146), אבל מה לעשות, הפעם היא התחילה.

בבית הורי יש מסורת מקודשת בשישי אחר הצהריים. אמא שלי פותרת את התשחץ(ים) של ידיעות אחרונות ביחד עם אחי. כשהם מתייאשים אני תמיד שמחה להיחלץ לעזרתם. כך, כשנשאלתי לא מזמן על פילוסוף צרפתי חמש אותיות, מתחיל בדלת, לא היססתי והכרזתי על דקארט. עוד הוספתי להם נדבך ידע בסיסי, הרי הוא שטבע את המימרה - אני חושב, משמע אני קיים. עיר באיטליה, חמש אותיות, מתחיל בוו. זה קל, אבל הם התקבעו על ורונה. תוך שניות נזפתי בהם, ונציה. נהר באפריקה משהו עם פא? לימפופו, אלמנטרי. מה רבה הייתה אכזבתה של אמי, כשגילתה שכל התשובות נחשפו בעזרת גוגל. הקלדת ההגדרות מבית ידיעות אחרונות כלשונן, הובילה, דרך פלא, שוב ושוב לעמודי ויקיפדיה דוברי עברית, עם כל התשובות. חדוות התשבץ הלכה לעזאזל.

זה מוביל אותי למאמרו מעורר המחלוקת של Nicholas Carr - האם גוגל הופך אותנו לטיפשים? Carr מרחיק עד הדיאלוג המפורסם בין אפלטון וסוקרטס, בו מקונן האחרון על הסכנה שבהתפתחות הכתיבה. סוקרטס חשש שכושר הזיכרון של האנשים עלול להיפגע, שאנשים ייחשפו למידע מבלי הדרכה נכונה והסבר, ובכלל, שהתבונה תהפוך לשטחית ולא לעמוקה ואמיתית. הכותב מפליג במעלה ההיסטוריה ומגיע למאה ה-15, עת הומצא הדפוס. הפעם, היו מי שחששו שהספרים הזמינים מדי יגרמו לעצלות אינטלקטואלית, ואילו אנשי הדת נחרדו מהזילות האפשרית של כתבי הקודש ומהפצה המונית של דברי מרד ובלע.

במעבר חד לימינו, מצביע Carr על תופעה נכונה וכואבת. חוויית הקריאה באינטרנט אינה דומה לקריאה רציפה, מעמיקה ואיכותית של ספר או עיתון. בקריאה מהזן הישן, עם הזמן והמרחב המתבקשים, תוך כדי הקריאה אנחנו מסיקים מסקנות, יוצרים הקשרים ואנלוגיות, ומפתחים רעיונות עצמאיים משל עצמנו. הגלישה, או הקריאה באינטרנט גורמת לנו להיות "אנשי פנקייק", עם ידע רחב אך שטחי (אם ידידי, ניסים מויאל, קורא שורות אלה, הוא ודאי נזכר בשניצל המכרזי - "מדק לדקיק").

Carr זורק אותנו לסיום אפוקליפטי עם סרטו של קובריק "2001″: אודיסאה בחלל" ו-HAL, המחשב האימתני, ומקנח באמירה - כאשר אנו סומכים על מחשבים בהבנת העולם, הבינה שלנו עצמנו הופכת שטחית ומלאכותית. ובמילותיו:

as we come to rely on computers to mediate our understanding of the world, it is our own intelligence that flattens into artificial intelligence

נכון שיש לא מעט חסרונות באינטרנט: תחושת ההצפה, הגלישה התזזיתית, המעברים המהירים, העדפת הפסקאות על הפרקים, ביכור הבולטים על הפסקאות, קריאת הכותרת והדילוג לטוקבקים הראשונים. כולנו אף מכירים את תחושת הריקנות שאופפת אותנו, לעיתים, לאחר גלישה ממושכת:

Spending an evening on the World Wide Web is much like sitting down to a dinner of Cheetos, two hours later your fingers are yellow and you're no longer hungry, but you haven't been nourished - Clifford Stoll

עם כל החסרונות הידועים לשמצה, ההתרפקות על העבר והקינה על שטחיות ההווה מוטעית בעיני. הרי ילדי הויקי-קופי-פייסט של היום אינם שונים במאומה מהתלמידים החרוצים לכאורה של שנות השמונים, שהעתיקו מילה במילה "סיכומים" מאנציקלופדיה בריטניקה מבלי להבין מילה. גם אז היו מי שקראו בדבקות "קופיקו" ואת אלה שהעדיפו דווקא את "הרוח בערבי הנחל". האינטרנט וגוגל (על אף הביקורת והדברים שאנחנו עדיין לא יודעים) חוללו מהפיכה אדירה ונפלאה של מידע ותוכן. זה תלוי רק בנו, האם ניכנע לשטחיות או נמצא דרך שתעשיר ותפתח בנו כישורים אינטלקטואליים חדשים, או שמא, פשוט נחכה ל-web 3.0, שתעשה סדר בבלאגן.

ואולי, הקריאה והחשיבה החדשה כבר מחלחלים אל הכתבים המסורתיים? בהקדמה לספרו החדש, meatball sundea, כותב סת' כי על אף שספריו הקצרים נמכרים הרבה יותר, הוא בחר הפעם לכתוב ספר ארוך (יחסית). אבל, אל חשש, הוא בנה את הספר בפורמט אינטרנטי. אפשר לקרוא את הספר בעשר דקות, בשעתיים או בכמה ימים, כלומר - לקרוא את סיכום המנהלים, לדלג בין הבוקסות, או לקרוא לעומק תוך שרבוט הערות שוליים.

לסיום, אכתוב את הפוסט הזה כמו שצריך:

• הנגישות הבלתי נסבלת של המידע באינטרנט מטרידה לעיתים
• קפיצות התפתחותיות וטכנולוגיות של כתיבה ודפוס בעבר, יצרו חשש של הדרדרות האינטלקט האנושי
• בימינו, האינטרנט וגוגל שוב מאיימים על החשיבה החפשית, וכופים תפיסת עולם מונעת אלגוריתם
• אני מאמינה שהאינטרנט לא יפגע בצורת החשיבה שלנו, אלא יפתח אותה
• החשיבה האינטרנטית מחלחלת אל מחוצה לו

בלוגים. ברור. ממחקר שפירסמה harris interactive (חברת ייעוץ ומחקרי שוק) במרץ 2008 עולה, כי 51% מאוכלוסיית הגייז בארצות הברית קוראים בלוגים (לעומת 36% באוכלוסי ההכללית), 27% הגיבו לפוסט בחודש האחרון (לעומת 13%), 21% כתבו פוסט בחודש האחרון (לעומת 7%). ובכלל, ממחקרים רבים שנעשו בנושא, עולה כי אוכלוסיית הלהט"ב הם צרכני אינטרנט כבדים: פעילים יותר ברשתות חברתיות, נוטים יותר לרכוש מוצרים ברשת, בעלי גישה חיובית יותר לפרסומות ברשת, ועוד…

בארץ אנחנו כמעט ולא רואים פעילות שיווקית אינטרנטית ייעודית לקהילה. יש כאן הזדמנות שיווקית אדירה שעדיין לא נוצלה.

ועכשיו, אם יש לכם רבע שעה פנויה, תנו כבוד לחגיגות הגאווה, ותהנו מהפרק ההיסטורי שבו אלן דג'נרס האגדית יוצאת מהארון. קאלטי, מצחיק ובעיקר מרגש (אותי). עד היום.

חלק א'

חלק ב'

גיא חיים, האיש הדיגיטלי, מנהל הפלנינג ב-TBWA\DIGITAL, יזם, עורך ומנוע הטורבו של הפיוזלטר המשובח, ואדם רב פעלים יזם פרוייקט מקסים - אתר לאי בודד.
משמאל למעלה ובכיוון השעון: חיים בשן, גיא חיים, מיכל צלאל ותמר בורשטיין.

אתר הבדידות שלי הוא favourite website awards) FWA). אני עדיין זוכרת את היום שגיליתי אותו במקרה, בהתרגשות עצומה. היו אלה הימים הראשונים שלי כפלנרית דיגיטלית, זמן היה בשפע, יחסית, וכך הייתי מבלה בו מדי שחרית זמן איכות ממכר. עד היום הוא נמצא בריטואל הגלישה היומי שלי. אני סולחת לו על הממשק הפלאשי המעיק, על האינפורמציה הדלה שהוא מספק על הפרוייקטים, ואפילו על העדרו המטריד של מנוע חיפוש. ההשראה, האושר וגניחות ההתפעלות מפצים על כל אלה. חוץ מהאתרים המדהימים, יש בו גם מאמרים, ראיונות עם מובילי התעשייה והזדמנות להכיר חברות מדהימות מכל העולם. FWA הוא סם ההתאהבות שלי בעיסוק באסטרטגיה דיגיטלית, או אם תרצו, רציף ¾9 שלי לעולם הזה.
בתמונה: אני ו-FW עושים אהבה.

כל מי שמצא עצמו ספון בחדרי ועידות במלונות פאר או קיבוצים שכוחי אל, בנסיונות נואשים לגבש חזון, אמירה, משימה, אני מאמין, משהו… לגבי חברה או מותג, כל פלנר שעשן היתמר מקודקודו בעודו מפצח אסטרטגיה, מכיר את זה. זה קשה. קשה להביא אמירה מזוקקת, קולחת, בהירה, אמיתית, מדוייקת, כזאת שנשארת. מהסיבה הזאת (גם…) common craft שבתה את לבי. כך הם מגדירים את עצמם:

We are two passionate people and Common Craft is our company. Our product is explanation.

המוצר שלהם הוא הסבר. הם מסבירים מושגים וטכנולוגיות של האינטרנט בן זמננו, חלקם, ירחם השם, לא קלים לעיכול. הטכניקה פשוטה להחריד: גזרי נייר וציורים, לוח מחיק, טושים, ידיים. אולד פאשן.

הטון הוא נינוח, אינטיליגנטי, שופע הומור. הם הופכים את המורכב, העקלקל, המסובך והמרתיע לפשוט, חינני, אנושי, כזה שגם אמא שלכם ואפילו סבתא (בלי להעליב), תבין מיד. צפו בלהיט האחרון שלהם: מדיה חברתית באנגלית פשוטה:

ואל תחמיצו את rss, social bookmarking, twitter, wikis, photo sharing ועוד…

הם לא עושים רק סרטים בשביל הכיף. יש להם לקוחות מגוונים. גוגל למשל. מי מרים את הכפפה ועושה איתם סרט בעברית פשוטה?

בשבועיים האחרונים אני מבלה בהדסה עין כרם, ואם לא הייתי סובלת, אני בטוחה שהייתי נהנית הנאה עמוקה. בין השאר, חזרתי לגיל 18. אני בטירונות.

קבלו בהבנה ובהקשב, כמה נימוקים שישכנעו אתכם כמוני, שבית חולים הוא ממש כמו צבא.

• חמש בבוקר | מעירים אותי בחמש בבוקר, סתם ככה, בלי סיבה.
• אוכל | ארוחת בוקר (כחולה) ב-7:00. ארוחת צהריים (ורודה) ב-11:00. ארוחת ערב (שוב, כחולה) ב-15:00.
• יציאה הביתה | כשמישהו יוצא הביתה הוא עולה על א', וכולם מקנאים. כשיוצאים לאפטר מקבלים פס (נשבעת).
• המדים | הפיג'מות של המאושפזים כל כך מצ'וקמקות בהשוואה למדים של הצוות.
• מסדר בוקר | ביקור רופאים. הג'ורג' קלונים האלה עומדים מולי עירניים, מפיצי ניחוחות אפטרשייב וקפה, ואני בקושי צחצחתי שיניים.
• מחכים לשחרור | כולם סופרים אחורה את הימים והשעות עד היציאה הביתה. מחכים למכתב – פק"ש.
• דודות | כמעט כמו של הועד למען החייל. מפתיעות לעת ערב עם תה למיטה.
• הפז"מ קובע | ריצית ארבעה ימים בפרוזדור? זכאית לעבור לחדר. שלושה ימים בחדר? קבלי מיטה ליד חלון.
• הלב | כשמישהו מיקירייך עוזב אותך אחרי ביקור, לא חשוב בת כמה את, הלב נצבט.
• כור היתוך | בן-גוריון צדק. מאושפזים וצוות, כל אזרחי ישראל נמצאים כאן.
• האחות הראשית | היא ממש מפחידה (בהתחלה)
• שבירת דיסטנס | איזה מוזר לראות מישהו מהצוות על אזרחי
• משפטי רס"רים על הקירות | כאלה שאיש לעולם לא יתייחס אליהם לעולם, יש בשפע.
• מערכות יחסים | נוצרות בקצב מסחרר. בסוף, אם נתגעגע למשהו, זה רק לאנשים
  

אז, נכון, היה כבר פוסט ראשון, אבל זה היה בתקופת האלפא.
שנייה לפני ההמראה, אני רוצה לומר תודה לשלושה גברים שווים:
לאסף מילוא, מעצב וחבר.
לגיא דיין ולדורי בן-ישראל, אנשי אשכולות זבליים, שתכנתו, הפלישו, סבלו ותמכו.
וחוץ מזה, תודו שאין תירוץ ראוי מזה, לזה.