לפני ימים מספר, בעודי מנסה לבלום ללא הצלחה דחף לקניית שלושה זוגות נעליים, ניגש אלי המוכר בחנות המותג שמיד ידובר בו, ושאל אותי האם אני מודעת לחולצה שלי. מה זאת אומרת? שאלתי. לבשתי את אחת מטי-שירטס הקז'ואל שלי (להלן), שתמיד חיבבתי בגלל הצבע, ופחות בגלל הלוגו המרוח. קיבלתי אותה כמתנה, ומעולם לא טרחתי לברר את סיפורה. פניו של המוכר הנרגש עטו נהרה חולמנית, והוא מיד פצח במונולוג אודות dakine, חברה המייצרת ציוד לספורט אקסטרים. מסתבר שאין מוצרים איכותיים מהם, אין הם מתקלקלים לעולם, ושאיזה תורן שלהם הציל את חייו בגלישה בהוואי.
אני בכל מקרה זכיתי בהנחה ובהשראה לפוסט הזה, העוסק באהבת מותגים.
במקצוע הנלוז יחסית, בו אני עוסקת, אנחנו מנסים בסך הכל לחבב מותגים על בני האדם. אבל, מדי פעם, כדאי לזכור כי מותג הוא לא לוגו, לא סלוגן, לא סרט טלויזיה, לא אתר אינטרנט, לא באנר קופצני ולא מודעה בעיתון, הוא אפילו לא הסך של כל אלה. מותג הוא מה שאנשים חושבים עליו, כפי שהיטיב לנסח noah brier באתרו brand tag (אם עוד לא ניסיתם, נסו):
whatever it is they say a brand is, is what it is
אני חובבת מותגים מילדות. קבלו אותי, חשופה מתמיד, עם סיפורי חיבתי לחמישה מהם.
levi's
לליווי'ס נחשפתי לראשונה כילדה המעריצה עד כלות את מדריכתה בתנועה, יעל. היה לה ליווי'ס, ואני חשבתי שהדרך שבה הוא יושב עליה (ליתר דיוק, על התחת…) הוא פשוט מושלם. לא היה דבר שרציתי יותר. כלומר, להיות כמוה, והיה ברור שבלי ליווי'ס לא אוכל לממש את שאיפתי. אז אי שם, בשלהי כיתה ז', קנתה לי סבתי האהובה את הליווי'ס הראשון שלי, ולאחר שהצרה אותו במכונת התפירה שלה (בנות, אתן זוכרות את הצרות הג'ינס של סוף שנות השמונים?), לא הייתה גאה ממני בכל נהריה.
מאז, אני מקפידה על נאמנות. גם כשהספידו אותו, גם כשהפך לג'ינס מתנחלים, וגם עכשיו בקמבק זוהר (על גבול הערסי), אני מקפידה לקנות לפחות אחד בעונה. אני לא יכולה לאהוב באמת מותג שמפשל באינטרנט, ולליווי'ס אביר נעורי יש פעילות לא רעה בכלל.
diesel
נו, אני לא כוסית ולא מגניבה, אבל כשאני לובשת דיזל, נדמה לי, ביני לבין עצמי ובתאורה נכונה, שאולי קצת, בכל זאת. על כך אני אוהבת את דיזל. חוצמזה, לדיזל יש מקום של כבוד בהיכל התהילה של הפרסום ברשת. האירוניה המפורסמת, המודעות העצמית והדיוק בהבנת קהל המטרה, שמלווים את הפעילות הפרסומית של דיזל כבר שנים, מוצאים להם ביטוי נועז ובלתי שכיח גם ברשת. כולם זוכרים את heideis המהולל מבית farfar, או את מסיבת הסקס שלעיל, החוגגת 30 שנות דיזל, אבל היופי האמיתי של דיזל ניכר במה שנקרא אצלנו, השוטף. כמו הקולקציות בחנויות, גם האתר משנה את פניו תדירות, כל פעם בצורה מפתיעה ומושקעת עד בלי די. תראו מה קורה שם ממש עכשיו.
מה עוד אפשר לומר?
camper
מאז ומעולם היה לי קשה למצוא נעליים שתואמות את אישיותי. עד שגיליתי את קמפר לפני כמה שנים. קמפר יושב אצלי בול על התפר שבין חנוניות גאה לקוליות וונבי. הצהרה אידיאולוגית של קז'ואליות. כנראה שלעד יהיה יש שם משהו בשבילי, ולעד אתלבט בין שני דגמים ואקנה את שניהם (או שלושתם).
לא פחות חשוב, ודקה לפני שאני הופכת להיות ספי ארליך הנהדרת, איזה אתר יש להם! מכירים את זה, שמברברים שעות במשרד על אישיות מותג? קמפר מצליחים לשקף באתר שלהם בדיוק את הקסם מצהיל הלב ומשובב הנפש שבנעליים שלהם: imagination walks.
adidas
נדמה לי שזה זכרון ילדות קולקטיבי של ילדי שנות השבעים והשמונים, הכמיהה וההערצה למותגי חו"ל בלתי מושגים, ובראשם האדידס רום המפורסמות. גם אני רציתי וקנאתי באלה שהיה להם, ולאחרונה אני אף נוהגת לפצות את עצמי בנדיבות על אותן שנים של מחסור קשה.
יש הרבה סיבות לאהוב את אדידס, ובשנים האחרונות אני אוהבת אותם בעיקר בזכות הפרסום המבריק ומעניק ההשראה. TBWA פיתחו לאדידס שפה תקשורתית חדשה, תחת הקונספט impossible is nothing (כדי להבין את החכמה והעומק שמאחורי האמירה, הקליקו כאן). הסרטים שליוו את ההשקה המחודשת מרגשים ממש, לטעמי, אז אם יש לכם כמה דקות, שווה להשקיע בג'סי אוונס, מוחמד עליונדיה קומנצ'י.
ברשת, יש שפע כמעט אינסופי של תכנים ופעילויות שאדידס מייצרת. די להיכנס לאתר שלהם ולשוטט בו, או פשוט לכתוב אדידס ביוטיוב. מתוך כל השפע, אני דולה למענכם פעילות יוצאת דופן, שמוכיחה (ממש כמו הסרט ממעל) שהשראה ושאר רוח הולכים יופי עם פרסום. בפרוייקט שהוקדש לסדרת נעלי adicolor (מחווה לנעליים לבנות מתחילת שנות השמונים, שנמכרו ביחד עם חבילת צבעים לדקורציה עצמית), שישה יוצרי קולנוע יצרו שישה סרטי הומאז' לשישה צבעים שונים. שווה להתרווח ולצפות (ומי משבין את משמעות הדומיין בכלל שיחק אותה).
moleskine
אחרי כל הארציות, מעט רוח בחסות המחברת עם הדפים הנעימים למגע, הקצוות המעוגלים, שרוך הסימניה, כיס הפתקים והגומי המאגד. יש משהו קצת מלחיץ במחברת moleskine. הידיעה שהמינגווי, ואן-גוך ופיקאסו השתמשו באותה אחת ממש, מעט מאיימת. ובכל זאת, אחרי שנרגעים, יש בה נעימות אין קץ להכלת רעיונות ומחשבות. כפי שטענתי באוזני ידידתי מ. היפה (שהבטיחה פוסט אורח וכולנו מחכים), דפים לבנים הם עולם ומלואו המצפה להיברא, ואין כמו מולסקין רעננה להזכיר לנו את זה.
ומה ברשת? כמותג אהוב כל כך ומייצר סיפורים, אך טבעי שהגולשים יעשו את העבודה בשבילו. תראו אילו דברים יפים יש בפליקר, ואל תחמיצו את הבלוג הנהדר moleskinerie.
מילה לסיום: עכשיו, כמו שאחותי אומרת, חזל"ש. שיהיה לנו אחרי החגים שמח.
באחד האמשים האחרונים, קראתי ראיון איתך בגלובס. אני בעדך. אוהבת לקנות ספרים, אוהבת עוד יותר לקרוא אותם, אוהבת כשהמנכ"ל היא אישה, ואין לי דבר כנגד סטימצקי, למעט עניין אחד שמטריד אותי מזה זמן. איך יתכן, שרשת שמשקיעה עד בלי די בחנויות, מקדישה הון בפרסום שלמורי מהמעלה הראשונה (פרינט חגיגות הששים היה פשוט נהדר), עוסקת ללא הרף בחידושים ושיפור חווית הקניה - מתעלמת מהאינטרנט כזירת שיחה, זירה שיווקית, פרסומית ואף קיומית?
הנה ציטוט מדברייך:
למה אתם לא מתרחבים לכיוונים של ניו-מדיה, ומשיקים אתר כמו אמזון?
אנחנו דווקא מתרחבים מאוד בתחום של מוזיקה, ואנחנו נכנסים עכשיו להפצה בלעדית של זמרים. באתר האינטרנט המחודש של סטימצקי יהיה לינק לאתר של 'צליל', שבו אפשר יהיה להוריד שירים של זמרים שאנחנו מפיצים. אנחנו גם עושים הופעות בסניפים, של סופרים שמארחים זמרים. מבחינת אתר כמו אמזון, אני חושבת שלא כל טרנד שהולך בעולם, תופס בארץ.
אנשים אוהבים את חוויית הקנייה של ספרים, לגעת בהם, 'להסניף' אותם, וזה משהו שאי אפשר לעשות באינטרנט. אם תבדקו כמה אנשים נכנסים אלינו לחנויות, תראי שיש גידול. מבחינת הקניות של ספרים באינטרנט, אין גידול. בדיוק כמו שבעולם אפשר למכור ביטוח חיים בסופרמרקט, אבל בישראל זה כנראה לא יצליח. לא כל מה שמתאים לתרבות בעולם מתאים לכאן.
לשון אחר, לא יתפוס האינטרנט הזה, את אומרת. נכון, הגעת לארגון שניהל מלאי בדוס ועבר תהליך מואץ של פיתוח בשנתיים האחרונות, ובכל זאת, הנוכחות של סטימצקי ברשת זועקת בהעדרה. ההשוואה לאמזון אינה רלוונטית. חנות מקוונת היא רק אחת מהאופציות שעומדות לרשותך באינטרנט, אם כי גם אותה מיהרת לפסול. קטונתי מלהלל את אמזון הגדולה, אבל אני יכולה להעיד, כצרכנית שקונה שם מדי פעם (לעולם פי ארבע לפחות מהמתוכנן), שחוויית הקניה שם עשירה לא פחות מדפדוף בחנות. אני משוטטת לי בין כל הספרים שבעולם, מדפדפת בהם דפדוף וירטואלי קליל, נחשפת לסקירות וביקורות ולספרים נוספים שלא ידעתי על קיומם, וחולמת על היום שקינדל כבר יגיע לארץ ואולי יחולל כאן מהפיכה.
נסחפתי לאמזון, אך לא זאת הנקודה. עשיתי בעבורך חיפוש קטן בזירות המדיה החברתית. מצאתי מאות אזכורים והתייחסויות לרשת שלך, ומעניין לגלות, אף יותר אזכורים ודיונים למתחרה. אנשים מדברים על מבצעים, מתלוננים מעט על שירות, מהללים חנויות יפות במיוחד, תוהים על מדיניות החזרה, מחפשים לרכוש ספרים מסויימים. היה מעניין להקשיב לשיחה הזאת, ולמצוא את הדרך להשתתף בה.
אבל, שמא היה מעניין אף יותר ליצור במת תוכן ממשי של סטימצקי, ועל בסיס הפלטפורמה הזאת לאפשר לקהל לדבר לא רק על הצד הארצי אלא על הדבר עצמו? על חוויית הקריאה, אהבת הקריאה, על ספרים חדשים, על סיפורים, על עידוד יצירה, על קריאה של ילדים, על געגוע לספרי ילדות, על הספרים שעיצבו אותנו, על הספריה הביתית, ומה לא בעצם?. כי הרי סטימצקי זה ספרים. זה לא חנויות, לא שעות פתיחה וגם לא מבצעים.
לקהל שלך יש צמא אמיתי לתכנים שכאלה, שיווצרו על ידו ויתמכו על ידיכם. מי לא מכיר את המצב שבו עומדים חסרי אונים מול הר רבי המכר, ופשוט אין מושג מה לקחת? למה שלא ניתן ללקוחות האחרים לעזור? למה שלא ניתן למוכרים עצמם, הגדרת אותם אנשי ספר (הגדרה שנגעה ללבי!), לעזור עוד בבית? למה שלא אקבל המלצות אישיות למייל האישי? למה שכלקוחה נאמנה לא אקבל מדי פעם הטבות ייחודיות?
יש אינספור דרכים להעשיר את חוויית סטימצקי, ואף לברוא עולם סטימצקי חדש לגמרי ברשת, שיתן ערך מוסף אמיתי לכל אוהבי הספר. העולם שבחוץ מלא בדוגמאות יפות ומעוררות השראה וקנאה. הנה כמה מהן:
we tell stories - פינגווין, הוצאת הספרים המיתולוגית השקיעה באתר מקסים, בו מדי שבוע סופר בריטי אחר יוצר סיפור באופן מקוון. טכניקת יצירת הסיפור משתנה מסיפור לסיפור, וכולל שימוש בבלוגים, טוויטר, שירות המפות של גוגל ועוד (הקדשתי לכך פוסט לפני מספר חודשים).
read at work - מיזם ניוזילנדי לעידוד הקריאה. ממשק המחקה את הדסקטופ המוכר כולל בתוכו תיקיות המכילות קבצי אופיס, אלא שלא בקבצי עבודה מדובר, אלא בקטעים אמיתיים מתוך יצירת ספרותיות, שירה, קלאסיקה ועוד. מביא את הספרים לחיים.
a million penguins - אתר נוסף מבית היוצר של הוצאת פינגווין. הפעם, פרוייקט שנראה כל כך מתבקש! crowdsourcing של כתיבת ספר שיתופי ענק של הגולשים. נו, תגידי שזה לא מהמם.
וגם… באנר יפהפה לקידום ספר, מבית היוצר של lean mean fighting machine, יקירי הח"מ (איפה זה ואיפה תשדירי הרדיו המשמימים - "…ובחנויות המובחרות…"?)
היה זה רק על קצה המזלג. יש מועדוני לקוחות, קבוצות קריאה, אתרים מיוחדים לקידום ספרים, מפגשים וירטואלים עם יוצרים, בלוגים, ומה לא. מקווה שנתראה באינטרנט.
כולנו אוהבים להתרפק מעת לעת על חפצים נוסטלגים שהיו ולא ישובו, כמו תקליט הויניל וטלפון החוגה. קובץ פיוצ'ריסטי מעניין שמצאתי (טוב, הקולקטיב מצא) עוסק (רק חצי ברצינות) בשאלה, מה ייעלם מחיינו בעתיד. הקליקו והיווכחו.
רגע לפני שהתעמקתי בו בעצמי, הכנתי ווישליסט פרטי (לא כולל מחלות סופניות, תאונות דרכים, גזענות, רעב, שחיתות ומלחמות):
תורים
מערכות ניווט קוליות (אם ידוע לך… שיחתך חשובה לנו…)
פרסומות פולשניות
הודעות בתא הקולי בטלפון
קליטה משובשת של תחנות רדיו באוטו
טפסים עשויים נייר, פקס
לקרוא למלצר, להזמין חשבון, לקרוא לו שוב שיקח את הכרטיס
בימים שלבלוג הזה היו שלושה קוראים, כתבתי על alltop, מיזם מבית היוצר של גיא קוואסאקי. alltop הוא אגרגטור של אתרי חדשות ובלוגים, מסווגים על פי תחומים, המכיל תמצית עדכונים אחרונים.
אני אוהבת את האתר הזה מכמה סיבות:
הוא מביא באמת את המיטב של המיטב
הוא מצליח להפיג במעט את החרדה ש'אולי פספסתי משהו חשוב שכולם מכירים ורק אני לא'
הוא מסודר והגיוני
הוא פותח אופקים
הממשק שלו חכם, פשוט וכייפי
גיא קוואסקי הסכים שגם לי מגיע:
Shlomit
Thank you for getting in touch with us. We agree! Over the next few days you may notice that visitors to your site came from Alltop.com because we added your site to http://israel.alltop.com
Zei gesund,
Guy Kawasaki
————–
Guy Kawasaki
Garage Technology Ventures
360 Bryant St., Suite 100
Palo Alto, CA 94301 guy@alltop.com (best way to get in touch)
650-838-0816 office (you'll never get me here)
650-387-9271 cell (Spinvox will convert voicemail to email)
650-853-2416 fax (what's a fax?) http://twitter.com/guykawasaki (if you have no life) Blog.guykawasaki.com (if you want to see why I have no life)
