שלום, זאת שוב שלומית הזועמת, והפעם, על המושג אדפטציה. לברי המזל שלא מכירים את הקונטקסט, אסביר. אני מדברת על מערכת היחסים הבלתי פתורה שבין הלקוח למשרדי הפרסום שלו, האופלייני והאונלייני. במשולש הרומנטי הזה, מי שמוביל לרוב את האסטרטגיה ואת תכנית הפעילות השנתית הוא משרד הפרסום האופלייני, ואז, מטבע הדברים, ממש כמו באלגוריית ניהול הזמן הנבון, אחרי האבנים הגדולות, הכוללות טלויזיה וטלויזיה, מגיעות האבנים הקטנות, שלא לומר החול, עם כלי התקשורת האחרים, ביניהם האינטרנט. או אז, כשקמפיין גדול עומד לעלות לאוויר והאינטרנט מוגדר כשארית מסך התקציב, ולא כישות בפני עצמה, כל שנותר הוא לעשות את אותה אדפטציה מפורסמת, מין יצור כלאיים של התאמת הפעילות הדיגיטלית לפעילות האופליינית, במקרים רבים לאחר שהאחרונה כבר נהגתה והופקה.

מקור הבעיה הוא ההנחה המוטעית, שהאינטרנט הוא פשוט עוד כלי תקשורת, כמו שילוט חוצות או רדיו. זה עשוי להיות נכון, ממש כמו שמכונית היא סוס עם גלגלים, וודקה היא מים עם טעם משונה ותופעות לוואי. האינטרנט הוא שונה, בדפוסי הצריכה, בתרבות אחרת, בחוקים. הרשת היא פלנטה שיווקית אחרת, שבה אין מקום למותגים שרק רוצים להעביר מסר. לומר על מותג שהוא הכי זול, הכי מיוחד, הכי מגוון, הכי אופנתי, הכי טעים או הכי מהיר, זה לא מעניין. איש לא מעוניין באמת להקשיב לזה, ועובדה, רק אחוז בטל מהגולשים יואילו להקליק על באנר שמנסה לטעון אמירות שכאלה, ולשאר הפרטים הקליקו כאן. פרסום שמטרתו העברת מסר באמצעות פמפום, קריאטיבי ככל שיהיה לא נכון לאינטרנט ולא ממצה את יכולותיו.

המושג אדפטציה, הנפוץ כל כך במסדרונות התקציבאות הפתלתלים ובחדרי הקריאטיב המגניבים, לכשעצמו, הוא עדות לרעה החולה הזאת.

נקודת המוצא של פעילות שיווקית של מותג באינטרנט צריכה להיות - איזה ערך ניצור לקהל, ולא איזה מסר נעביר לו. מרגע שנציע ערך, אל דאגה, המסר כבר יגיע לבד. הנה שלוש דוגמאות נפלאות, ליצירת ערך אמיתי בפעילות באינטרנט:

converse festivals

הזכרתי כאן לא מזמן פעילות מקסימה ומיוחדת של קונברס, במסגרת חגיגות מאה השנים למותג. החגיגות נמשכות, עם אתר שמיועד לקהל האירופאי הצעיר, הנוהג לבלות בחודשי הקיץ בפסטיבלי מוזיקה ברחבי היבשת. האתר מאפשר לגולשים לארגן את הפעילות הפסטיבלית שלהם, ליצור קבוצות, לחפש שותפים למסע, להעלות תמונות ולחלוק חוויות. רעיון פשוט ונכון, ביצוע נהדר. perfect fools מאמסטרדם יצרו את האתר.

virgin mobile - studio v

וירג'ין מובייל מבינים את הצרכים של הקהל שלהם בצורה מושלמת. נו, מה כבר הנוער צריך? קודם כל, לבטא את עצמו. אחר כך, תהילה. חוצמזה, רינגטונים, טפטים, שומרי מסך, והכי חשוב, לדבר הרבה בטלפון ולשלם כמה שפחות. כל זה מתחבר בפעילות גאונית, ב-studio v, שם אפשר ליצור רינגטונים, טפטים ושומרי מסך, הן לתצרוכת עצמית והן להורדה באתר. על כל יצירה שגולש מוריד, מזוכה היוצר בכמה סנטים בחשבון הטלפון שלו.

crumpler

אתר e-commerce יכול להיות קטלוג יעיל וחכם, אבל מה דעתכם על חנות מקוונת שמדמה חנות אמיתית, שכמעט אפשר למשש בה את הסחורה, עם מידע עשיר בתמונות, בוידאו ובסקירות גולשים, ניווט אינטואיטיבי וכייפי ומדי פעם בקטנה הוא מפתיע עם הבלחת הומור בלתי צפויה? יש כזה. האתר של תיקי crumpler מאוסטרליה. כנסו, ותפגשו בין התיקים נזירה שמנגנת בגיטרה, בחור הזוי בחצאית סקוטית ועכבר מדבר. גם התיקים מהממים, אבל זה לא קשור.

לסיום, מילה ל-d-say על הקמפיין האחרון של בזק. מילא אדפטציה ובחישה מייגעת במסר פרסומי (וסחתיין על היצירתיות שבדיעבד), אבל איך אפשר למחזר, שוב, את אותו רעיון מוכר? office max, רשת אמריקאית לממכר ציוד משרדי מעלים לאוויר מדי שנה את "elf youself", שכבר הפך לקאלט, ויש עוד רבים אחרים שנעשו גם כאן. זהו חטא הבוידעם. חבל.

באחד האמשים האחרונים, קראתי ראיון איתך בגלובס. אני בעדך. אוהבת לקנות ספרים, אוהבת עוד יותר לקרוא אותם, אוהבת כשהמנכ"ל היא אישה, ואין לי דבר כנגד סטימצקי, למעט עניין אחד שמטריד אותי מזה זמן. איך יתכן, שרשת שמשקיעה עד בלי די בחנויות, מקדישה הון בפרסום שלמורי מהמעלה הראשונה (פרינט חגיגות הששים היה פשוט נהדר), עוסקת ללא הרף בחידושים ושיפור חווית הקניה - מתעלמת מהאינטרנט כזירת שיחה, זירה שיווקית, פרסומית ואף קיומית?

הנה ציטוט מדברייך:

למה אתם לא מתרחבים לכיוונים של ניו-מדיה, ומשיקים אתר כמו אמזון?

אנחנו דווקא מתרחבים מאוד בתחום של מוזיקה, ואנחנו נכנסים עכשיו להפצה בלעדית של זמרים. באתר האינטרנט המחודש של סטימצקי יהיה לינק לאתר של 'צליל', שבו אפשר יהיה להוריד שירים של זמרים שאנחנו מפיצים. אנחנו גם עושים הופעות בסניפים, של סופרים שמארחים זמרים. מבחינת אתר כמו אמזון, אני חושבת שלא כל טרנד שהולך בעולם, תופס בארץ.

אנשים אוהבים את חוויית הקנייה של ספרים, לגעת בהם, 'להסניף' אותם, וזה משהו שאי אפשר לעשות באינטרנט. אם תבדקו כמה אנשים נכנסים אלינו לחנויות, תראי שיש גידול. מבחינת הקניות של ספרים באינטרנט, אין גידול. בדיוק כמו שבעולם אפשר למכור ביטוח חיים בסופרמרקט, אבל בישראל זה כנראה לא יצליח. לא כל מה שמתאים לתרבות בעולם מתאים לכאן.

לשון אחר, לא יתפוס האינטרנט הזה, את אומרת. נכון, הגעת לארגון שניהל מלאי בדוס ועבר תהליך מואץ של פיתוח בשנתיים האחרונות, ובכל זאת, הנוכחות של סטימצקי ברשת זועקת בהעדרה. ההשוואה לאמזון אינה רלוונטית. חנות מקוונת היא רק אחת מהאופציות שעומדות לרשותך באינטרנט, אם כי גם אותה מיהרת לפסול. קטונתי מלהלל את אמזון הגדולה, אבל אני יכולה להעיד, כצרכנית שקונה שם מדי פעם (לעולם פי ארבע לפחות מהמתוכנן), שחוויית הקניה שם עשירה לא פחות מדפדוף בחנות. אני משוטטת לי בין כל הספרים שבעולם, מדפדפת בהם דפדוף וירטואלי קליל, נחשפת לסקירות וביקורות ולספרים נוספים שלא ידעתי על קיומם, וחולמת על היום שקינדל כבר יגיע לארץ ואולי יחולל כאן מהפיכה.

נסחפתי לאמזון, אך לא זאת הנקודה. עשיתי בעבורך חיפוש קטן בזירות המדיה החברתית. מצאתי מאות אזכורים והתייחסויות לרשת שלך, ומעניין לגלות, אף יותר אזכורים ודיונים למתחרה. אנשים מדברים על מבצעים, מתלוננים מעט על שירות, מהללים חנויות יפות במיוחד, תוהים על מדיניות החזרה, מחפשים לרכוש ספרים מסויימים. היה מעניין להקשיב לשיחה הזאת, ולמצוא את הדרך להשתתף בה.

אבל, שמא היה מעניין אף יותר ליצור במת תוכן ממשי של סטימצקי, ועל בסיס הפלטפורמה הזאת לאפשר לקהל לדבר לא רק על הצד הארצי אלא על הדבר עצמו? על חוויית הקריאה, אהבת הקריאה, על ספרים חדשים, על סיפורים, על עידוד יצירה, על קריאה של ילדים, על געגוע לספרי ילדות, על הספרים שעיצבו אותנו, על הספריה הביתית, ומה לא בעצם?. כי הרי סטימצקי זה ספרים. זה לא חנויות, לא שעות פתיחה וגם לא מבצעים.

לקהל שלך יש צמא אמיתי לתכנים שכאלה, שיווצרו על ידו ויתמכו על ידיכם. מי לא מכיר את המצב שבו עומדים חסרי אונים מול הר רבי המכר, ופשוט אין מושג מה לקחת? למה שלא ניתן ללקוחות האחרים לעזור? למה שלא ניתן למוכרים עצמם, הגדרת אותם אנשי ספר (הגדרה שנגעה ללבי!), לעזור עוד בבית? למה שלא אקבל המלצות אישיות למייל האישי? למה שכלקוחה נאמנה לא אקבל מדי פעם הטבות ייחודיות?

יש אינספור דרכים להעשיר את חוויית סטימצקי, ואף לברוא עולם סטימצקי חדש לגמרי ברשת, שיתן ערך מוסף אמיתי לכל אוהבי הספר. העולם שבחוץ מלא בדוגמאות יפות ומעוררות השראה וקנאה. הנה כמה מהן:

• we tell stories - פינגווין, הוצאת הספרים המיתולוגית השקיעה באתר מקסים, בו מדי שבוע סופר בריטי אחר יוצר סיפור באופן מקוון. טכניקת יצירת הסיפור משתנה מסיפור לסיפור, וכולל שימוש בבלוגים, טוויטר, שירות המפות של גוגל ועוד (הקדשתי לכך פוסט לפני מספר חודשים).
• read at work - מיזם ניוזילנדי לעידוד הקריאה. ממשק המחקה את הדסקטופ המוכר כולל בתוכו תיקיות המכילות קבצי אופיס, אלא שלא בקבצי עבודה מדובר, אלא בקטעים אמיתיים מתוך יצירת ספרותיות, שירה, קלאסיקה ועוד. מביא את הספרים לחיים.
• a million penguins - אתר נוסף מבית היוצר של הוצאת פינגווין. הפעם, פרוייקט שנראה כל כך מתבקש! crowdsourcing של כתיבת ספר שיתופי ענק של הגולשים. נו, תגידי שזה לא מהמם.
• booktrust - אוצר של מיזמים ספרותיים מחכה באתר.
• וגם… באנר יפהפה לקידום ספר, מבית היוצר של lean mean fighting machine, יקירי הח"מ (איפה זה ואיפה תשדירי הרדיו המשמימים - "…ובחנויות המובחרות…"?)

היה זה רק על קצה המזלג. יש מועדוני לקוחות, קבוצות קריאה, אתרים מיוחדים לקידום ספרים, מפגשים וירטואלים עם יוצרים, בלוגים, ומה לא. מקווה שנתראה באינטרנט.

שלך,
שלומית

Extended Stay Hotels היא רשת של כמה מאות מלונות בארצות הברית ובקנדה. אולי שמעתם עליה ואולי לא, אבל מה שבטוח, חלקכם כבר נתקל, ברוח העיתים, בסרט הויראלי הלז (אם אין לכם כח להזדהות ביוטיוב, הכנסו לאתרון, תראו את אותו דבר):

אז מה היה לנו? בחורה בלונדינית, אווירה אותנטית, חדר מלון מאובזר ולשון מיומנת. במשך שתי דקות ומחצה עסוקה הנערה בליקוק יסודי של אביזרי חדר מלון, מהקל אל הכבד, החל בכף, המשך בטלפון וגמור בליקוק אסלה, כל זה מלווה במבטים אירוטים למחצה. אה, ובריף.

פקד הלקוח על משרדו mullen - תפרסמו שהמלון שלי נקי.
אמר הפלנינג לקריאטיב - כל כך נקי שאפשר לאכול מהרצפה, ותעשו את זה ויראלי.
אמר הקריאטיב - בוא נראה אם יש לכם ביצים. נעשה משהו שירוץ חזק בכל הרשת.

בינתיים, מתקדם לא רע, עם לינק בבואינג בואינג, לא מעט צפיות ביוטיוב ואזכורים במדיה חברתית. מה אני חושבת? מוקירי כבר מנחשים שבעיני זה לא פחות מגועל נפש. למה? ראשית, הלכתי לבדוק את אתר החברה. אתר מאובק ובנאלי, ללא זכר ופליט למסר החד משמעי - "very clean hotel". ציפיתי לקצת אווירה של סקס באוויר, או לפחות משב רוח נעורים, אך המלון מעיד על עצמו ביבושת פורטנית כי מטרתו היא לתת לנו לחוש בבית, הרחק מהבית, באווירה חמה ונעימה. זה צורם כי אין באמת קשר בין רוח המותג לרוח הפרסומית. זה לא אקס, לא דיזל ואפילו לא רבע זרמון ביום רע. שנית, ויותר חמור. הסרט דלעיל משתייך לז'אנר לו אני קוראת, סליחה מראש, פיפי קקי. מיד מושך תשומת לב, מיד כולם אומרים שזה מגעיל, אבל רואים עד הסוף ומעבירים לחבר, שיסבול גם. יש אפילו אחת שכותבת על זה פוסט באורך מלא, ועוד מתוודה שדברים שכאלו גורמים לה להתבייש במקצוע שבחרה לעצמה.

כדי להתגבר על אווירת הנכאים, הנה דוגמא לכאורה דומה, אבל בגישה כל כך שונה. על kesselskramer שמעתם? זאת חברת פרסום תותחית מאמסטרדם (חובה לבקר באתר ולרפרש שוב ושוב. זאת לא טעות, זאת גאונות), שהמוטו שלה הוא תעוזה (הו! כמה זה רחוק מפרובוקציה). אחת העבודות המפורסמות ביותר שלהם, היא למלון hans brinker. הפעם הבריף היה - המלון הכי זול שיש, אבל, אל תצפו לקבל כאן פתרון הארדסל, אלא - הארד קור. קיבצתי למענכם כמה פרינטים מהממים בפליקריה שלי והנה טעימה לעצלני ההקלקה:

לא יכולה להתאפק. קחו גם יוטיוב של סדרת מודעות אחרת לגמרי, אבל שוב, באותו עניין (ואל תוותרו על הפסקול, הסוף שווה הכל):

לסיום, בקרו באתר של hans brinker ותראו איך אותו מסר עקבי נשמר גם באתר. אל תחמיצו את האקו טור.

רינת, תודה על הלינק, אריאל, תודה על ההולנדים המעופפים.

w+k מאמסטרדם עשו לקוקה קולה פרסומת אולימפיאדה פשוט מקסימה. תודו!

וזה לא הכל. קוקה קולה חוגגת 80 שנה של חסויות למשחקים האולימפיים, החל מקיוסקים תמימים באולימפיאדת אמסטרדם, 1928, ועד מיזמי האינטרנט המושקעים של ימינו. הרשימה המלאה כאן. מעניין אפילו יותר, לחובבי הז'אנר, לקפוץ לבלוג coca cola conversation, שעשוי לו לעילא, על פי כל החוקים של בלוג ארגוני טוב.

עכשיו רק נותר לי לשאול, כרגיל, לאן נעלם הקסם הפרסומי של קוקה קולה, כאן אצלנו? למה נשארנו עם כוסונים וכוסוניות קופצים למים? לא מגיע לנו יותר?

נענע ובאומן, סליחה, אבל הפעם האחרונה שבה זיווג חיות ממינים שונים הייתה חיננית בעיני, הייתה בשנת 1978 (אם נתעלם מנכדתו של פואד ומותק הפיל).

השבוע ביקרתי בתערוכת הבוגרים של בצלאל, ומה אומר לכם, המון דברים יפים ראו עיני. התערוכה גדולה ופתלתלה, עתירת קומות, מסדרונות, חללים, כוכים ונישות, ומדי פעם נגלית איזו שכיית חמדה שמרחיבה את האופקים והלב. קשה להכיל את כל זה בביקור אחד, אמתכם קטנה מלשפוט שיפוט אמנותי או מקצועי, ואף אינה מתיימרת לכתוב כאן ביקורת מלומדת.

בתמונה: כרטיסי ביקור רנדומליים שאספתי בתערוכה

אני כאן רק כדי לשאול שאלה. איך ייתכן, שיש כל כך הרבה אנשים שיוצרים עבודות שמרחיבות גבולות, שממציאות מחדש, שמתפוצצות מכשרון ודמיון, וכל כך מעט אתרי אינטרנט ישראליים שמצליחים להביא משהו מהרוח הזאת. אני לא מדברת הפעם על קריאטיב ורעיונות גדולים, אלא על עיצוב.

העיצוב באתרים ובמיניסייטים הישראליים, באופן גורף, שבלוני, נטול דמיון והשראה (מתנצלת מראש על ההכללה, ברור שיש גם אתרים אחרים, אך בואו נודה, הם במיעוט). עצמו עיניים לרגע, ודמיינו איך יראה אתר של בירה לגברברים? איך ייראה אתר למכונית סקסית ושובבה? איך ייראה מיניסייט ללימודי משפטים במכללה מובילה? פקחו את עיניכם ותגלו שהרב צפוי, ומשעמם. אותם פונטים, אותם ויז'ואלים מ-istockphoto, אותן סכמות צבעים, אותו ממשק משתמש וכמעט אותו פסקול.

למה זה כך? כמה סיבות אפשריות. אולי כי עובדים על אתרים בתקציב נמוך? אולי כי עושים הכל במהירות, ברגע האחרון? אולי האנשים המוכשרים באמת לא מגיעים לענף הזה? אולי הם מגיעים ומתיישרים לסטנדרט הקיים? אולי שכחו את המשמעות המילולית של המילה art? אולי אנחנו שבויים בדפוסים מיושנים? ואולי כל התשובות נכונות.

הרי ברור שאפשר גם אחרת. זה לא עניין של כסף, אלא של תפיסת עולם וכישרון. תסתכלו על איקאה החדש והנפלא, תגלשו בכל אתר מבית uniqlo , תבחרו אתר רנדומלי ב-FWA. תגלו אתרים שכיף לגלוש בהם ולחשוף עוד ועוד, תענוג לעשות אינטראקציה עם המותג ובא לשמור אותם בדלישס.

לסיום. לא הכל שחור, ואני לא ממורמרת. הכנסו ל-hoop.co.il ותגלו המון אתרים ישראליים יפים שלא היכרתם.

אני שבה אליכם במצב רוח עצבני במיוחד, גולשת לי ברשת הישראלית, חוזה בחטאים פרסומיים על ימין ועל שמאל ומתעצבנת. רובם, נובעים מגישה מיושנת, שלוקחת פרדיגמות שיווקיות מאובקות ומנסה להטמיע אותם בעטיפה נוצצת. זה לא עובד, זה לא אפקטיבי, זה משעמם, זה עילג, זה דל, זה עובר ליד, זה לא מכבד את הגולשים.
מבטיחה לחזור בקרוב לרוח חיובית, אבל בינתיים קבלו קצת מהצד הזועם בי.

1. חטא בלוג השווא
כאדם תרבותי, אני נוהגת לגלוש מעת לעת במדור התרבות של ynet. כאדם המחובר לתרבות בת זמננו, תהא נחותה כל שתהיה, הגעתי לאיזור של "חשופים", המסתווה לו כתוכן מן המניין (חטא התוכן השיווקי הוא בלתי נסבל בפני עצמו, אבל זה לא לעכשיו). ה"בלוג של גלי" צד את עיני. האירוע העיתונאי הזה מתיימר להיות טור אינטיליגנטי, שנון וסמי אירוטי, מין שילוב של יונית לוי, שרה ג'סיקה ופאמלה אנדרסון, העוסק בתעשיית התקשורת והמדיה. התוצאה עילגת ("נהניתי מהפריבילגיה הגדולה מכולן, ללאוט אל מקרופון מלא ברוק של אחרים… התקרבתי קצת, קשה היה לראות בחושך, אבל מהר מאוד הבנתי מה קורה. גלצ"ניק שלא זיהיתי ואחת מהבחורות שסיימו את הקורס שהיה אחרי, השתגלו במרץ מתחת לקונסולה…"), לא ברורה, עושה שימוש של איוולת במושג בלוג, מבלבלת את הגולשים ובעיקר מעצבנת אותם ואותי. זה בלוג? זה בלוג בכאילו? זה תוכן מערכתי? מי כותב את זה? מי חושב שהוא יכול לזלזל בי כך?

2. חטא הנחתום
אל תשאלו איך (טוב, קיבלתי ניזולטר מבצעים והקלקתי) הגעתי לאתר המשביר לצרכן. זה אתר עצוב מאד, דוגמא קלאסית לתיאוריה הנפלאה של סת' גודין - meatball sundea - שימוש אנכרוניסטי (במקרה זה, על גבול הפתטי) בכלים חדשים. מלא כוונות טובות, המשביר רוצה לספר לי על המחלקות השונות. זה נשמע כאילו סנדרה שתתה יותר מדי קוקטיילים בשגב אקספרס, ואז, במקום להעניק לי חווית אופנה אסקיפיסטית, התחככות במותגים וקצת מהריח הטוב הזה שאופף את באי המשביר, נתקלתי בטקסט ארוך, טרחני, עתיר שגיאות ואי הגהות, משעמם, שאני בטוחה שאיש מלבדי לא קרא ולא יקרא לעולם:

מחלקת הלבשה תחתונה במשביר לצרכן היא ממובילות השוק בתחום ומציגה קולקציות עדכניות מבית מיטב החברות בארץ ובעולם. הסיבה לכך היא שילוב של מגוון רחב מאוד של מותגים ושל מותגים לכל גיל, שירות מצוין ומקצועי ומבצעים טובים… מגוון המוצרים הוא רחב וללקוחה יש שפע של עיצובים, גזרות ומותגים לבחירתה.

3. חטא הפרזנטור שמקריא את הבריף
לא אדבר כאן על המיאוס של פרסומות עם פרזנטורים, אלא על אחת הנגזרות של המחלה. מה עושים לעזאזל עם הפרזנטור באינטרנט? המקרה האחרון של סופר נני ומזולה (mccann digital) די מפחיד. אם כבר לקחת את מיכל דליות, למה לא בחינניות? אולי מעט מודעות עצמית? הומור? מיכל זורעת אימה בלבבות צופי הטלויזיה התמימים. במיניסייט זה אפילו עוד יותר גרוע. היא פשוט מקריאה את הטקסט בקולה החרוך כמי שקפאו שד. בחלק מהעמודים היא ניצבת כתזכורת, לצד הטקסט המשמים. לקחתם פרזנטור, למה לא להשתמש בו בצורה אינטיליגנטית (לדוגמא, הקמפיין האינטרנטי של שי אביבי לויזה)? מיכל, לא היית צריכה להסכים לזה.

4. חטא הבוידעם
חיבור בין רעיון גדול וטכנולוגיה יוצר פעמים רבות מנגנון פרסומי חדשני. אחריו אנחנו עדים לשורה של מהלכים פרסומיים שמחקים את אותו המנגנון בתואנת הז'אנר. אנחנו מכירים את הדמות שמצייתת לפקודות, את הסרטון המותאם אישית שנשלח לחבר, את יצירת האוואטר האישי, ועוד ועוד. לפני כשלוש שנים, היו לא מעט קמפיינים שאפשרו להרכיב טראקים של קטעי וידאו ואודיו על ידי גרירה של רכיבי סאונד, וידאו ואפקטים. מין אדפטציה פשוטה של תוכנות עריכה. ראינו את זה בדיאודורנטים, משקאות קלים, ואיפה לא. באיחור לא אופנתי במיוחד, מגיח המיניסייט של סונטה (y&r), שעושה את אותו הדבר בדיוק. אם כבר חוסר חדשנות ומחזור של ז'אנר מהבוידעם, למה ביצוע כזה בסיסי עם ממשק בריח נפטלין?

5. חטא הפופ-אפ
מה רוצה הבנאדם? מנת דכדוך מזוקקת בסוף היום, עם פרק באורך מלא של "אבידות ומציאות" באתר רשת. התמקמתי, התרווחתי, לחצתי על פליי, והפרק התחיל. לא עברו 15 שניות, ופופ-אפ פולשני ומציק השתלט על המסך. לחצתי על האיקס, הוא נעלם, אך חזר מקץ דקה. חשבתי שאולי, אם אעשה ג'סטה ואואיל להקליק עליו הוא יפסיק להתעקש, אך זה לא קרה. הוא הופיע שוב שוב, וגרם לי לקלל נמרצות את מודל ההכנסות העלוב של רשת. מילא פרסומת באמצע הפרק בלי אזהרה, אני יכולה להבין. אבל פופ-אפ עם איקס? אנחנו ב-2003? למי זה מועיל? מה עבר להם בראש?

6. חטא הפרינט בתחפושת
שוב אפקט כדור הבשר של סת'. צורת חשיבה של פרינט מונפשת כבאנר ללאומי קארד (arc) עם מבצע ללא עמלות, כלומר, אפס עמלות. פריים ראשון: שלט דרכים, האפס של הקילומטרים מוקף בעיגול, הכיתוב - גורנישט. פריים שני: רולטה, האפס מוקף בעיגול, הכיתוב - זירו. פריים שלישי: תרמומטר, האפס מוקף בעיגול, כיתוב - נאדה. בהמשך, הנמשל: לאומי כארד, כרטיס האשראי היחידי ללא עמלות. ככה לא עושים באנרים! ככה עושים סדרה של מודעות פרינט (ככה כן: virgin money).

7. חטא הביצוע הגרוע
אחרי שנאמר כבר הכל על הטעם הרע כל כך של קמפיין הציצי של גורני, לרשת בסט ביי, הוא הוסר והוחלף במשהו תפל לא פחות. עכשיו, במקום להזקיר פטמות אני צריכה להקפיא בני בליעל. נניח שסלחתי להם על הציצי. נניח שבלעתי את הרעיון הפופוליסטי והשחוק של ריסוק אויבינו, אבל הביצוע… כל כך חובבני ועלוב. לפעמים עדיף להתמקד במבצע וזהו. תראו מה עשו בבסט ביי באמריקה. ככה צריך להראות אתר של רשת קמעונאית.