בשבועיים האחרונים אני מבלה בהדסה עין כרם, ואם לא הייתי סובלת, אני בטוחה שהייתי נהנית הנאה עמוקה. בין השאר, חזרתי לגיל 18. אני בטירונות.

קבלו בהבנה ובהקשב, כמה נימוקים שישכנעו אתכם כמוני, שבית חולים הוא ממש כמו צבא.

• חמש בבוקר | מעירים אותי בחמש בבוקר, סתם ככה, בלי סיבה.
• אוכל | ארוחת בוקר (כחולה) ב-7:00. ארוחת צהריים (ורודה) ב-11:00. ארוחת ערב (שוב, כחולה) ב-15:00.
• יציאה הביתה | כשמישהו יוצא הביתה הוא עולה על א', וכולם מקנאים. כשיוצאים לאפטר מקבלים פס (נשבעת).
• המדים | הפיג'מות של המאושפזים כל כך מצ'וקמקות בהשוואה למדים של הצוות.
• מסדר בוקר | ביקור רופאים. הג'ורג' קלונים האלה עומדים מולי עירניים, מפיצי ניחוחות אפטרשייב וקפה, ואני בקושי צחצחתי שיניים.
• מחכים לשחרור | כולם סופרים אחורה את הימים והשעות עד היציאה הביתה. מחכים למכתב – פק"ש.
• דודות | כמעט כמו של הועד למען החייל. מפתיעות לעת ערב עם תה למיטה.
• הפז"מ קובע | ריצית ארבעה ימים בפרוזדור? זכאית לעבור לחדר. שלושה ימים בחדר? קבלי מיטה ליד חלון.
• הלב | כשמישהו מיקירייך עוזב אותך אחרי ביקור, לא חשוב בת כמה את, הלב נצבט.
• כור היתוך | בן-גוריון צדק. מאושפזים וצוות, כל אזרחי ישראל נמצאים כאן.
• האחות הראשית | היא ממש מפחידה (בהתחלה)
• שבירת דיסטנס | איזה מוזר לראות מישהו מהצוות על אזרחי
• משפטי רס"רים על הקירות | כאלה שאיש לעולם לא יתייחס אליהם לעולם, יש בשפע.
• מערכות יחסים | נוצרות בקצב מסחרר. בסוף, אם נתגעגע למשהו, זה רק לאנשים