כיף לראות את דגל הגאווה בחוצות תל אביב, חשוב ומרגש היה לראות אותו שלשום בירושלים. נדמה כאילו הוא אייקון שהיה כאן תמיד, אך מעניין לגלות שהוא רק בן 30. עיצב אותו Gilbert Baker, אמן מסן פרנסיסקו, ב-1978. אבסולוט, מותג שתומך שנים בקהילה ההומו-לסבית, בחר לציין את המאורע עם מהדורה מיוחדת של המשקה, ספר מתכונים לקוקטיילים צבעוניים ואתר - absolut colors. באתר, מדגם קוקטיילים בצבעי הדגל, הסבר על פשר הצבעים, ואפילו טפטים להורדה, אחד לכל צבע (ניחוש אחד, איך הם נראים?). גולת הכותרת היא סיפור יציאתו מהארון של בייקר, הקורא לגולשים לשתף בסיפור היציאה מהארון שלהם (נכון להיום, עדיין לא הועלו סיפורים).  כמו כל עבודה דיגיטלית של אבסולוט, גם האתר הזה הוא לא פחות ממושלם, עם עיצוב מדוייק ונקי. שימו לב איך הצבעים מתחלפים כשנכנסים שוב ושוב לאותו עמוד. את האתר יצרו graet work שאף זכו בקאן האחרון באריה מוזהב בזכות absolut machines. עוד על המהלך אפשר לקרוא ב-absolut press.

פרוייקט ה-cause marketing הזה לכשעצמו, חשוב ונאה, מה גם שחלק מההכנסות ייתרמו ל-InterPride (ויש לקוות שבכסף שיקבלו, ישפצו את אתרם המביש). נעים במיוחד לראות מהלך כזה, על רקע הייצוג ההומו-לסבי בעולם הפרסום הישראלי הכולל בעיקר הומור דלוח וסטריאוטיפים מאוסים, ראו אלעל (פרלין) ומחסני תאורה (בוגנים).

אחת שלא תעלה את סיפורה האישי ל-absolut colors היא יהודית רביץ. אמש, אצל דרוקר ושלח, קידמו יחצ"ניה את הופעתה הצפויה בקיסריה, לרגל 20 שנות באה מאהבה. בכתבה נסקרה הקריירה שלה, כולל המראות הקשים בחליפת העור. בין לבין ראיינו אותה, וכהרגלה ענתה תשובות קלישאתיות וריקות מתוכן. לקראת סיום, אזר הכתב, ישראל רוזנר, אומץ ושאל אותה, כיצד היא חיה לאורך שנים עם רכילויות ושמועות שונות לגבי חייה האישיים. רביץ הורידה כאחת את מסך הערפל: "אני מגרשת אותך כשאתה עובר את הגבול… אני כמו לביאה בפתח הבית…".

תמיד אהבתי אותה והתרגשתי מהמוסיקה שלה, אבל בשנים האחרונות קסמה פג, מבחינתי. אני פשוט לא מאמינה לה ולמוסיקה שלה יותר, ולקיסריה לא אלך. הדיון בעניינה אמנם לא חדש (ע"ע מאמרו המושחז של אוחובסקי לפני כשנה בטיים אאוט - עמוד 146), אבל מה לעשות, הפעם היא התחילה.