לפני ימים מספר, בעודי מנסה לבלום ללא הצלחה דחף לקניית שלושה זוגות נעליים, ניגש אלי המוכר בחנות המותג שמיד ידובר בו, ושאל אותי האם אני מודעת לחולצה שלי. מה זאת אומרת? שאלתי. לבשתי את אחת מטי-שירטס הקז'ואל שלי (להלן), שתמיד חיבבתי בגלל הצבע, ופחות בגלל הלוגו המרוח. קיבלתי אותה כמתנה, ומעולם לא טרחתי לברר את סיפורה. פניו של המוכר הנרגש עטו נהרה חולמנית, והוא מיד פצח במונולוג אודות dakine, חברה המייצרת ציוד לספורט אקסטרים. מסתבר שאין מוצרים איכותיים מהם, אין הם מתקלקלים לעולם, ושאיזה תורן שלהם הציל את חייו בגלישה בהוואי.

אני בכל מקרה זכיתי בהנחה ובהשראה לפוסט הזה, העוסק באהבת מותגים.

במקצוע הנלוז יחסית, בו אני עוסקת, אנחנו מנסים בסך הכל לחבב מותגים על בני האדם. אבל, מדי פעם, כדאי לזכור כי מותג הוא לא לוגו, לא סלוגן, לא סרט טלויזיה, לא אתר אינטרנט, לא באנר קופצני ולא מודעה בעיתון, הוא אפילו לא הסך של כל אלה. מותג הוא מה שאנשים חושבים עליו, כפי שהיטיב לנסח noah brier באתרו brand tag (אם עוד לא ניסיתם, נסו):

whatever it is they say a brand is, is what it is

אני חובבת מותגים מילדות. קבלו אותי, חשופה מתמיד, עם סיפורי חיבתי לחמישה מהם.

levi's

לליווי'ס נחשפתי לראשונה כילדה המעריצה עד כלות את מדריכתה בתנועה, יעל. היה לה ליווי'ס, ואני חשבתי שהדרך שבה הוא יושב עליה (ליתר דיוק, על התחת…) הוא פשוט מושלם. לא היה דבר שרציתי יותר. כלומר, להיות כמוה, והיה ברור שבלי ליווי'ס לא אוכל לממש את שאיפתי. אז אי שם, בשלהי כיתה ז', קנתה לי סבתי האהובה את הליווי'ס הראשון שלי, ולאחר שהצרה אותו במכונת התפירה שלה (בנות, אתן זוכרות את הצרות הג'ינס של סוף שנות השמונים?), לא הייתה גאה ממני בכל נהריה.

מאז, אני מקפידה על נאמנות. גם כשהספידו אותו, גם כשהפך לג'ינס מתנחלים, וגם עכשיו בקמבק זוהר (על גבול הערסי), אני מקפידה לקנות לפחות אחד בעונה. אני לא יכולה לאהוב באמת מותג שמפשל באינטרנט, ולליווי'ס אביר נעורי יש פעילות לא רעה בכלל.

diesel

נו, אני לא כוסית ולא מגניבה, אבל כשאני לובשת דיזל, נדמה לי, ביני לבין עצמי ובתאורה נכונה, שאולי קצת, בכל זאת. על כך אני אוהבת את דיזל. חוצמזה, לדיזל יש מקום של כבוד בהיכל התהילה של הפרסום ברשת. האירוניה המפורסמת, המודעות העצמית והדיוק בהבנת קהל המטרה, שמלווים את הפעילות הפרסומית של דיזל כבר שנים, מוצאים להם ביטוי נועז ובלתי שכיח גם ברשת. כולם זוכרים את heideis המהולל מבית farfar, או את מסיבת הסקס שלעיל, החוגגת 30 שנות דיזל,  אבל היופי האמיתי של דיזל ניכר במה שנקרא אצלנו, השוטף. כמו הקולקציות בחנויות, גם האתר משנה את פניו תדירות, כל פעם בצורה מפתיעה ומושקעת עד בלי די. תראו מה קורה שם ממש עכשיו.

מה עוד אפשר לומר?

camper

מאז ומעולם היה לי קשה למצוא נעליים שתואמות את אישיותי. עד שגיליתי את קמפר לפני כמה שנים. קמפר יושב אצלי בול על התפר שבין חנוניות גאה לקוליות וונבי. הצהרה אידיאולוגית של קז'ואליות. כנראה שלעד יהיה יש שם משהו בשבילי, ולעד אתלבט בין שני דגמים ואקנה את שניהם (או שלושתם).

לא פחות חשוב, ודקה לפני שאני הופכת להיות ספי ארליך הנהדרת, איזה אתר יש להם! מכירים את זה, שמברברים שעות במשרד על אישיות מותג? קמפר מצליחים לשקף באתר שלהם בדיוק את הקסם מצהיל הלב ומשובב הנפש שבנעליים שלהם: imagination walks.

adidas

נדמה לי שזה זכרון ילדות קולקטיבי של ילדי שנות השבעים והשמונים, הכמיהה וההערצה למותגי חו"ל בלתי מושגים, ובראשם האדידס רום המפורסמות. גם אני רציתי וקנאתי באלה שהיה להם, ולאחרונה אני אף נוהגת לפצות את עצמי בנדיבות על אותן שנים של מחסור קשה.

יש הרבה סיבות לאהוב את אדידס, ובשנים האחרונות אני אוהבת אותם בעיקר בזכות הפרסום המבריק ומעניק ההשראה. TBWA פיתחו לאדידס שפה תקשורתית חדשה, תחת הקונספט impossible is nothing (כדי להבין את החכמה והעומק שמאחורי האמירה, הקליקו כאן). הסרטים שליוו את ההשקה המחודשת מרגשים ממש, לטעמי, אז אם יש לכם כמה דקות, שווה להשקיע בג'סי אוונס, מוחמד עלי ונדיה קומנצ'י.

ברשת, יש שפע כמעט אינסופי של תכנים ופעילויות שאדידס מייצרת. די להיכנס לאתר שלהם ולשוטט בו, או פשוט לכתוב אדידס ביוטיוב. מתוך כל השפע, אני דולה למענכם פעילות יוצאת דופן, שמוכיחה (ממש כמו הסרט ממעל) שהשראה ושאר רוח הולכים יופי עם פרסום. בפרוייקט שהוקדש לסדרת נעלי adicolor (מחווה לנעליים לבנות מתחילת שנות השמונים, שנמכרו ביחד עם חבילת צבעים לדקורציה עצמית), שישה יוצרי קולנוע יצרו שישה סרטי הומאז' לשישה צבעים שונים. שווה להתרווח ולצפות (ומי משבין את משמעות הדומיין בכלל שיחק אותה).

moleskine

אחרי כל הארציות, מעט רוח בחסות המחברת עם הדפים הנעימים למגע, הקצוות המעוגלים, שרוך הסימניה, כיס הפתקים והגומי המאגד. יש משהו קצת מלחיץ במחברת moleskine. הידיעה שהמינגווי, ואן-גוך ופיקאסו השתמשו באותה אחת ממש, מעט מאיימת. ובכל זאת, אחרי שנרגעים, יש בה נעימות אין קץ להכלת רעיונות ומחשבות. כפי שטענתי באוזני ידידתי מ. היפה (שהבטיחה פוסט אורח וכולנו מחכים), דפים לבנים הם עולם ומלואו המצפה להיברא, ואין כמו מולסקין רעננה להזכיר לנו את זה.

ומה ברשת? כמותג אהוב כל כך ומייצר סיפורים, אך טבעי שהגולשים יעשו את העבודה בשבילו. תראו אילו דברים יפים יש בפליקר, ואל תחמיצו את הבלוג הנהדר moleskinerie.

מילה לסיום: עכשיו, כמו שאחותי אומרת, חזל"ש. שיהיה לנו אחרי החגים שמח.

פוסטים דומים:

• אולימפיאדה!
• שלושה זוגות נעליים

תגיות: dakine, moleskine, אדידס, דיזל, ליווי'ס, קמפר

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שלישי, 21 באוקטובר, 2008 בשעה 6:59 תחת הקטגוריות די אישי, מיתוג ומותגים. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.