גאווה אבסולוטית
כיף לראות את דגל הגאווה בחוצות תל אביב, חשוב ומרגש היה לראות אותו שלשום בירושלים. נדמה כאילו הוא אייקון שהיה כאן תמיד, אך מעניין לגלות שהוא רק בן 30. עיצב אותו Gilbert Baker, אמן מסן פרנסיסקו, ב-1978. אבסולוט, מותג שתומך שנים בקהילה ההומו-לסבית, בחר לציין את המאורע עם מהדורה מיוחדת של המשקה, ספר מתכונים לקוקטיילים צבעוניים ואתר - absolut colors. באתר, מדגם קוקטיילים בצבעי הדגל, הסבר על פשר הצבעים, ואפילו טפטים להורדה, אחד לכל צבע (ניחוש אחד, איך הם נראים?). גולת הכותרת היא סיפור יציאתו מהארון של בייקר, הקורא לגולשים לשתף בסיפור היציאה מהארון שלהם (נכון להיום, עדיין לא הועלו סיפורים). כמו כל עבודה דיגיטלית של אבסולוט, גם האתר הזה הוא לא פחות ממושלם, עם עיצוב מדוייק ונקי. שימו לב איך הצבעים מתחלפים כשנכנסים שוב ושוב לאותו עמוד. את האתר יצרו graet work שאף זכו בקאן האחרון באריה מוזהב בזכות absolut machines. עוד על המהלך אפשר לקרוא ב-absolut press.
פרוייקט ה-cause marketing הזה לכשעצמו, חשוב ונאה, מה גם שחלק מההכנסות ייתרמו ל-InterPride (ויש לקוות שבכסף שיקבלו, ישפצו את אתרם המביש). נעים במיוחד לראות מהלך כזה, על רקע הייצוג ההומו-לסבי בעולם הפרסום הישראלי הכולל בעיקר הומור דלוח וסטריאוטיפים מאוסים, ראו אלעל (פרלין) ומחסני תאורה (בוגנים).
אחת שלא תעלה את סיפורה האישי ל-absolut colors היא יהודית רביץ. אמש, אצל דרוקר ושלח, קידמו יחצ"ניה את הופעתה הצפויה בקיסריה, לרגל 20 שנות באה מאהבה. בכתבה נסקרה הקריירה שלה, כולל המראות הקשים בחליפת העור. בין לבין ראיינו אותה, וכהרגלה ענתה תשובות קלישאתיות וריקות מתוכן. לקראת סיום, אזר הכתב, ישראל רוזנר, אומץ ושאל אותה, כיצד היא חיה לאורך שנים עם רכילויות ושמועות שונות לגבי חייה האישיים. רביץ הורידה כאחת את מסך הערפל: "אני מגרשת אותך כשאתה עובר את הגבול… אני כמו לביאה בפתח הבית…".
תמיד אהבתי אותה והתרגשתי מהמוסיקה שלה, אבל בשנים האחרונות קסמה פג, מבחינתי. אני פשוט לא מאמינה לה ולמוסיקה שלה יותר, ולקיסריה לא אלך. הדיון בעניינה אמנם לא חדש (ע"ע מאמרו המושחז של אוחובסקי לפני כשנה בטיים אאוט - עמוד 146), אבל מה לעשות, הפעם היא התחילה.
פוסטים דומים:
תגיות: absolut colors, cause marketing, אבסולוט, גאווה, יהודית רביץ
29 ביוני, 2008 בשעה 16:54
נשאלת השאלה האם הקהילה היא חיית המחמד/טרנד של עולם הפרסום?
מתי יתחילו להטביע על מוצרים תו-תקן
gay friendly
צר לי,הרצון של יהודית רביץ לשמור על פרטיות שלה לגיטימי.מקרטיזם פחות…
29 ביוני, 2008 בשעה 17:15
תמר את צודקת לגבי יודית ובכל זאת בגילי, מעמדה וכבודה היא יכלה להרשות לעצמה להיות גם סמל תרבות של הקהילה ולא רק של המדינה (עשה קצת רושם שהיא הייתה מדושנת, בראיון בערוץ 10)
29 ביוני, 2008 בשעה 17:24
מכיוון שסודה ידוע לכל, היא אינה חיה בתוך ארון אלא בתוך ויטרינה שקופה.
לכן, היא לא שומרת על פרטיות אלא מבזה את עצמה ואת הקהילה.
חוצמזה, אמנות נטולת כנות אינה אמנות בעיני.
30 ביוני, 2008 בשעה 13:26
אני לא מוצא את הקשר הישיר בין פסילת זמרת אמנית לבין הנטייה המינית של הזמרת ורצונה\חוסר רצונה להביא את הנטייה הזו לידעתם של מעריציה ושאר העולם.
אמנם תוכן השירים מאוד משמעותי לאיכותו של זמר ולעצם היותו אהוב על קהל כזה או אחר, אך יהודית היא לא הראשונה ולא האחרונה ששרה ועוד תשיר שירים עם מושא כמיהה מיני מעורפל.
גם ממרום שנותיה ומעמדה (המכובד לטעמי) בהיסטוריה של הפופ והזמר הישראלי, אני לא מוצא בכך שום דבר פסול שהיא מעדיפה לשמור את פרטיותה לעצמה. קשה לי להאמין שהיא אינה יודעת ומבינה שדבר מיניותה ידוע לכל, ולכן אני מסיק שהיא פשוט אינה מעוניינת לעשות מזה אישיו כה גדול, או למעשה על כל דבר פרטי אחר, אך את מי זה מעניין הבית שקנתה, האוטו יד שנייה או סתם החתול שאימצה (דוגמאות שווא כמובן להמחשת העניין). כל מה שמעניין אותנו (כולם ובמיוחד קהילת הלהט"ב הקטנה שלנו) הוא למה לא אמרה שהיא כך או אחרת.
אין לי שום דבר נגד דור זמרי האינסטנט של השנים האחרונות. יתרה מכך, אני מוכן להודות כאן שאני גרופי של מרגול בכוכב נולד, שאותו אני לא מפספס ולא ממשיך לקטר עליו אף פעם. אני מעריך את יהודית רביץ על היותה פורצת דרך בזמנה, וזמרת בוגרת כיום, ומישהי שמאז ימי נעורי במאה הקודמת ליוותה אותי בשירים נצחיים. אני יודע שכוכבי האינסטנט יתמוססו להם מול השירים האלו, או מקסימום יעשו קמפיין אופנה וטלנובלה סלולרית ויחזרו לברמן בלילות, בעוד יהודית תשאר כאן לנצח.
אז לסבית או לא, אדישה או פחדנית, מעצבנת או גיבורה, עמוקה או רדודה, להחרים או לא להחרים, ממש לא אכפת לי, ואני חושב שגם לא מענייני למען האמת.
אני שומע ואשמע אותה, אוהב ואוהֵב אותה וכאן זה נגמר.
(לקיסריה לא אלך בלי שום קשר, בגלל פוביית הופעות מוזרה שפיתחתי מאז שרמסו אותי בהופעה של מייקל ג'קסון, ויותר לא ארחיב בנושא).
30 ביוני, 2008 בשעה 14:29
וואוו אסף לא ידעתי שאתה יכול לדבר כל כך הרבה
30 ביוני, 2008 בשעה 15:11
אני שומר את זה לאירועים מיוחדים